(ז) וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא כו׳ בב״ב דף פ״ה בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא א״ל תניתוה זרקו לה כו׳ (ואסיקנא דליכא למיפשט) ת״ש פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ומדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה (פי׳ הכלי אינו עושה קנין לנפשו אלא בטל אגב רשות הלוקח) כליו דלוקח נמי ברשות מוכר לא קני כו׳ אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי א״ל רבינא לרב אשי ת״ש דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא״ל זיל קני עד כאן לשון הגמרא לגירסת הרא״ש ופסק הרא״ש שם כיון דלא איפשיטא הוי תיקו דממונא ובין כליו של לוקח ברשות מוכר בין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קני לוקח דהמוכר מוחזק הוא אא״כ א״ל זיל קני דאז קנה בכליו של לוקח ברשות מוכר אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח אפילו א״ל זיל קני נמי לא קנה וכתב עוד הרא״ש שם ז״ל אבל רי״ף גורס בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה א״ל לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הגי׳ בכל הספרים תניתוה כו׳ ובעי למיפשט דקני ודחי ליה לא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה האיבעיא שיביא התלמוד ת״ש לפשוט האיבעיא כו׳ עכ״ל הרא״ש ותימה הא בהדיא כתב הרי״ף דכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני דז״ל כאשר נדפס בדפוס תוגרמה ואי א״ל זיל קני בהכי קני דאמרי׳ אמר ליה רבינא לרב אשי כו׳ עד שאני התם דא״ל זיל קני תניא משך חמרין כו׳ ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כלי של מוכר ברשות לוקח לא קנה ע״כ ועיין בב״י שכתב שגירסת הרא״ש בהרי״ף אינה כגי׳ שלנו ע״ש ואני אומר דנוסחת הרי״ף שלנו היא היתה ג״כ נוסחת הרי״ף של הרא״ש ומ״ש הרא״ש בשמו דס״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה למד כן ממ״ש הרי״ף אח״ז בההיא דכור בל׳ כו׳ ז״ל והוא דאיתנהו בכליו של מוכר (וכמ״ש לשונו בסמוך בסי״א בדרישה) ומשמע להרא״ש מדכתב סתם והוא דאיתנהו ודאי דר״ל שגם אחר המדידה עדיין הם בכליו של מוכר שהמוכר מדד לו מכלי אל כלי (וכן הוא ל׳ הרמב״ם כמ״ש לשונו בהגהות ע״ש) ואפ״ה כתב הרי״ף ראשון ראשון קנה והא דכתב אוקימתא דמר בר רב אשי וסיים אבל בכליו של מוכר כו׳ לא קנה התם מיירי בלא מדד כלל (וכ״כ הב״י בא׳ מהתירוצים) וכדמשמע לישנא דהא עלה דההיא דפסק עד שלא מדד שניהם אינם יכולין לחזור קאי ומשום דאיכא תרתי לריעותא חדא כליו של מוכר ועוד שלא מדד ומ״ש הרא״ש בשמו דכליו של מוכר קנה היינו בדמדד לו מוכר דמינה איירי ההיא דשמואל דסאה בסלע כדמשמע לישנא דראשון ראשון קנה שמדד לו סאה אחר סאה ואיכא תרתי לטיבותא שמדד לו וגם הוא ברשותו מש״ה הכלי בטל לגביה וקנה ומ״ש הרא״ש דמתוך שהשיב לו שלא קנה פסקן הרי״ף כו׳ היינו משום דס״ל להרא״ש דהא דבעי ר״ש מר״ה כליו של לוקח ברשות מוכר מאי אי אפשר לפרשה בדלא מדד דא״כ תפשוט מהא דאמר רב אסי אר״י מדד והניח על גבי סימטא קנה ואסיקנא בהניח לקופתו של לוקח ואפי׳ הכי מדד אין לא מדד לא כ״ש כליו ברשות מוכר דלא קנה בלא מדידה אלא לאו ש״מ כי קא מיבעיא ליה כשמדד דאיכא תרתי לטיבותא וכן משמע להדיא ל׳ רבינו שכתב אבל אי לא אמר זיל קני לא קני אפי׳ מדד וא״כ לגירסא דפשיט ליה דלא קנה ר״ל דלא קנה אפי׳ מדד לפי שהרשות מבטל לכלי מינה למד כשמדד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה אבל לא מדד לא ואף שהרי״ף השמיט הך דרב אסי אר״י מדד והניח על גבי סימטא מ״מ פשיט ליה לרא״ש דגם לרי״ף האי דינא דינא קושטא הוא מדהביא הרי״ף מימרא דרב ושמואל דכליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מר״ה ומימרא דר״י דאמר אפילו בר״ה והביא ג״כ תירוצא דרב פפא עלייהו דאמר לא פליגי כאן בר״ה כאן בסימטא כו׳ ש״מ דבר״ה אפי׳ מדד לכליו לא קנה דאם לא כן לישני כאן במדד וכאן בלא מדד וממילא בסימטא דוקא מדד אין לא מדד לא ודוק וא״ת לשיטה זו מאי דוחקיה דמר בר רב אשי למיקם ההיא ברייתא דמשך חמרא כו׳ במתכלי דתומי כיון דגם לדידיה ס״ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני דהרשות מבטל הכלי א״כ ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני ושפיר קתני אין שניהם יכולים לחזור בהם וי״ל דהא ברייתא פסק עד שלא מדד קתני ובלא מדד ס״ל למר בר רב אשי אפילו לרב הונא אין מבטל הכלי וכדכתיבנא ומכל מקום מוכח דבכליו של לוקח ברשות מוכר למר בר רב אשי לא קנה אפי׳ במדד דאל״כ הו״ל להשיב לרבא פסק עד שלא מדד קאמרת בהא לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי כשמדד ומדלא שני הכי משמע דבכליו של לוקח ברשות מוכר לא שני לן בין מדד בין לא מדד ולעולם לא קני ודוק. ופי׳ זה לדברי הרי״ף הוא נכון בעיני ולא כדמפרש הב״י כמ״ש בסמוך ונראה לי דזו היתה שיטת רמב״ם בסוגיית הגמרא שכתב בפ״ד דין ב׳ ז״ל כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח ע״כ מדתלה דין כליו של מוכר בדין כליו של לוקח משמע ודאי דדין כליו של לוקח שאינו קונה הוא פשוט ומבואר והיינו מפני שגירסתו בגמרא היתה כגירסת רי״ף שהשיב רב הונא לרב ששת לא קנה ובא הרמב״ם וחידש דאע״פ דודאי נפשט מרב הונא שהרשות מבטל לכלי א״כ הול״ל דכליו של מוכר קונה ברשות לוקח וקאמר דאפילו הכי מצינו דאינו קונה לו פי׳ כגון שלא מדד אבל מדד ודאי רשות לוקח מבטל כלי המוכר וקני וכמ״ש בהדיא בפרק ההוא דין ז׳ ע״ש ואע״פ שכתב הרמב״ם כשם כו׳ לאו בחדא מחתא מחתינהו דכלים של לוקח ברשות מוכר אפילו מדד ל״מ וכליו של מוכר ברשות לוקח כשמדד מהני וסתם כאן וסמך אמה שביאר אח״כ בדין ז׳ וב״י כתב שנ״ל דרי״ף ורמב״ם ס״ל דנקטינן במאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה וכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קנה כאוקימתא דמר בר רב אשי הנ״ל וטעמא משום דתרתי בעינן כלי ורשות ע״ש ובכ״מ שהאריך לדחוק עצמו טובא לדעת רי״ף ורמב״ם וכתב עוד ומ״ש רי״ף גבי כור בסלע כו׳ ואיתנהו בכליו של מוכר כו׳ דמשמע דקנה היינו כשמדד דהוי כאילו אמר לו כיון שנמדדה סאה קנה אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א״ל זיל קני קנה ה״ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א״ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי ר׳ יונה שהביא רבי׳ בסמוך ע״כ וקשיא לי אי איתא דלרי״ף לעולם כשלא מדד תרתי דלוקח בעינן כלי ורשות ולא נפשט אם הרשות מבטל לכלי או הכלי את הרשות אם כן כשמדד מ״ט כתב רי״ף דלא משכחנא ליה אלא ברשות לוקח ואיתנהו בכליו של מוכר ולא להפך דמשמע דס״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני מ״ש אי מדידה כא״ל זיל קני דמי א״כ גם בכליו של לוקח ברשות מוכר ליקני ומרבי׳ וכל המפרשים משמע להיפך דזיל קני מהני וכי מדד לא מהני בכליו של לוקח אבל לפי מאי דכתיבנא א״ש דודאי מדידה לאו כא״ל זיל קני דמי ולהכי בכליו של לוקח ברשות מוכר אפי׳ מדד לא קנה ומיהו בכליו של מוכר ברשות לוקח המדידה מייפה ומחזיק כח בעל הרשות שהרשות מבטל הכלי ולהכי א״ש דלא מצי הרי״ף לאוקמי למימרא דשמואל אלא בכליו של מוכר ברשות לוקח וגם לפי מאי דכתיבנא בסמוך לדעת הרא״ש שלהרי״ף נפשט שפיר דלעולם הרשות מבטל הכלי אלא דבעינן תרתי לטיבותא שפיר מצי למסבר כר׳ יונה שהביא רבי׳ דזיל קני לא מהני בכליו של מוכר ודוק ודי למבין:

(יא) י״א שהוא חשוב כש״ש ל׳ הגמרא פ׳ ד׳ נדרים תניא כוותיה דשמואל הנוטל כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י בפ׳ האומנים וכן הרמב״ן בפ׳ הספינה דהא דקאמר מפני שהוא כנושא שכר אחזרה פטור קאי וה״ק בחזרה פטור מאונסין אבל בגניבה ואבידה מיהא מיחייב מפני שהוא כנושא שכר ונשיאת שכרו הוא מפני שנתפאר בהן ורשב״ם פ׳ הספינה כתב דהאי מפני [שהוא] כנ״ש ארישא קאי דקאמר בהליכה חייב ונ״ש ל״ד אלא באונסין נמי חייב ואיידי דסיפא נקט נ״ש ומה שדחק רשב״ם לפרש כן מפני שנראה לו דוחק לפרש דמפני שהוא כנ״ש אסיפא לחוד קאי דאין לשון מפני שהוא כנ״ש נופל אמלת פטור והול״ל פטור מפני שאינו אלא כנ״ש לכן פי׳ הוא דארישא דקתני חייב קאי ומיהו ל״ד נ״ש אלא כלומר שהרי הוא עכ״פ כנ״ש ועדיף נמי בהליכתו והמפרש לנדרים פי׳ דארישא לחוד קאי ודוקא נקט ובסיפא לא מיחשב נ״ש כלל דאין לו הנאה כו׳ משמע דס״ל דאפי׳ בהליכה אינו חייב אלא בגניבה ואבידה ובחזרה אינו אלא שומר חנם אבל פירושו בטל אצל כל המפרשים דכולם שוים דבהליכה חייב באונסים וכן מוכח בגמרא דפ׳ הספינה ודאומנים והב״י כתב דאפשר שהרמ״ה ס״ל כהמפרש לנדרים ולא נראה לי כלל למישוויה להרמ״ה טועה אלא העיקר כטעם שני שכתב הב״י לדעת הרמ״ה וכמו שכתבתי בפרישה:

ורשב״ם פירש שחייב באונסים עד שיחזירנו עיין בב״י מה שהקשה מפרק הספינה ממתני׳ דשולח בנו אצל חנוני ומה שתירץ שם: